<h1>עבוה"ק לרשב"א בית נתיבות שער שלישי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דבר תורה אין המכניס והמוציא אף מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים חייב, עד שיעקור מרשות זה על דעת שיניחנו ברשות השני, ויעקור מזה ויניח בשני, עקר ולא הניח, הניח ולא עקר פטור דבר תורה, וחכמים אסרו אפילו לעשות כן כדי לעשות גדר לתורה. לפיכך מי שהיה עומד ברשות הרבים והכניס ידו מלאה ברשות היחיד, אם הניח לתוך רשות היחיד שהכניסה שם, ואפילו נתנו ליד מי שעומד ברשות היחיד, הרי זה עשה מלאכה גמורה וחייב דבר תורה, וחברו פטור שלא עשה ולא כלום. וכן הדין במי שעומד בפנים והוציא ידו מלאה פירות בחוץ ונתן לתוך יד חברו העומד בחוץ, המוציא ונתן לתוך יד חברו חייב, וחברו פטור, ואפילו איסור הוצאה והכנסה מדבריהם אין כאן. לא נתן הוא לתוך יד חברו אלא שנטל חברו העומד בפנים מתוך ידו, שניהם פטורים, אבל אסור לשניהם לעשות כן שעל ידי שניהם נגמרה המלאכה, זה עקר וזה הניח. וכן הדין במי שעומד בפנים והוציא ידו מלאה פירות לחוץ. כיוצא בזה היה עומד בפנים וידו מלאה פירות, ופשט מי שעומד בחוץ את ידו לפנים ונתן זה לתוך ידו והוציא בחוץ, שניהם פטורין אבל אסורין, שמתוך שניהם נגמרה המלאכה, וכן הדין במי שעומד בחוץ וידו מלאה פירות, ופשט מי שהוא בפנים את ידו לחוץ ונתן זה לתוך ידו והכניסה בפנים. במה דברים אמורים בשנתן חברו לתוך ידו, אבל אם נטל זה מתוך ידו של חברו והכניס או הוציא, הנוטל חייב והשני פטור, שלא עשה ולא כלום. ויש מי שהורה שאסור לעשות כן משום לפני עור לא תתן מכשול.
<h2>דף ג.</h2>
היה טעון מבעוד יום או שהטעינו חברו והכניס והוציא משחשיכה חייב, שהרי יש כאן עקירה והנחה, שעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו.
<h2>דף ג:</h2>
היה עומד בחצר אסור להוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים ואפילו למעלה מעשרה טפחים. הוציאה למעלה מעשרה טפחים יראה לי שאע"פ שהוציאה במזיד מחזירה, הואיל ולא הוציאה אלא לאויר מקום פטור. במה דברים אמורים לאותה חצר, אבל לחצר אחרת אסור כדי שלא תעשה מחשבתו. הוציאה למטה מעשרה טפחים בין בשוגג בין במזיד, לאותה חצר מותר ואין קונסין אותו ואפילו הזיד בהוצאתו, כדי שלא יבוא לידי חיוב של תורה, ולחצר אחרת לעולם אסור. הוציאה מבעוד יום בשוגג ועמד כן משחשכה, לאותה חצר מותר, ולחצר אחרת לעולם אסור. הוציאה במזיד, אפילו לאותה חצר אסור הואיל והוציאה לאויר רשות הרבים וקונסין אותו, לפי שאינו בא לידי חיוב של תורה אפילו ישליכנו מידו לרשות הרבים, שעקירה מבעוד יום היתה. ויש מגדולי המורים שהורו שכל מזיד לעולם אסור ואפילו לאותה חצר, וכל שוגג מותר.
<h2>דף ה.</h2>
כל מקום שהוא מקורה אינו רשות הרבים לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
המכניס ידו לרשות היחיד וקלט מי גשמים מעל גבי גומא חייב, שהמים הנחתן על גבי מים, והרי יש כאן עקירה והנחה. קלט מעל גבי כותל משופע או אפילו קיבל מן האויר והוציא אסור, הטעינוהו מן השמים כהטעינו חברו וכבר ביארנו למעלה שאם הטעינו חבירו והוציא פטור אבל אסור, ויש מגדולי החכמים שכתב בזה להקל ולא יראה לי כן. במה דברים אמורים בשקיבל מרשות היחיד, אבל אם עומד ברשות היחיד וקיבל מי גשמים מאויר רשות הרבים, מותר להכניס בפנים ולשתות, דאויר רשות הרבים כל למעלה משלושה מקום פטור הוא ומותר.
<h2>דף ה:</h2>
היה מפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן אע"פ שלא היתה עקירה מתחילה לכך פטור אבל אסור, וכן אם היה הולך והטעינו חברו אסור. כלל גדול בדבר כל שהכניס או הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים, אפילו אין שם עקירה והנחה אסור. במה דברים אמורים שלא במקום הפסד, היה שם הפסד ואין שם עקירה והנחה פעמים מותר. כיצד, הרי שהיה בא בדרך בערב שבת והחשיך לו ומשאו על כתפו, ואין עמו לא נכרי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן, הרי זה רץ ומשאו על כתיפו ומכניסו למקום המשתמר ואפילו ברשות היחיד, ולא יהלך בנחת אלא דרך מרוצה, כדי שיהא לו היכר בדבר שלא יבוא לידי עקירה והנחה, וכשהוא זורקו לא יעמוד ויזרוק ולא יורידנו מעל כתפו כדרכו, אלא זורקו מעל כתפו כלאחר יד והוא שזורקו מכתפיו לאחוריו. במה דברים אמורים במשאוי שמתוך כובדו זוכרו ולא יבוא לידי עקירה והנחה, אבל בכיסו לא יעשה כן שמא ישכח ויעשה עקירה והנחה. עמד בדרך אפילו לנוח מעט תחת משאו, הרי יש כאן עקירה והנחה וחייב.
<h2>דף ו.</h2>
כל רשויות שמנו חכמים לשבת אסור להכניס ולהוציא מזה לזה ואפילו תוך ארבע אמות ואפילו תוך אמה אחת או פחות מיכן, חוץ ממקום פטור שהוא מותר עם כל הרשויות. ופעמים שאף מקום פטור אסור כשבא להחליף על ידו מרשות לרשות כמו שיתבאר.
איזהו רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, זהו רשות היחיד גמורה.
היה מוקף אפילו ד' מחיצות ואין ברחבו ארבעה טפחים אין זה רשות היחיד, שאין רוחב רשות היחיד פחות מארבעה טפחים. ויראה לי שאם היה רוחב כותליו משלימו לארבעה הרי זה רשות היחיד, שרוחב הכתלין מצטרפין לחללו. במה דברים אמורים בכותלין בריאין יכולין לקבל כסוי, שאם רצה לכסותו ולהשתמש עליו מכסה ומשתמש. היו הכותלין רעועין וחלושין מלקבל כסוי הראוי להשתמש עליו אינן מצטרפין.
כל מקום שיש בו ברחבו ארבעה ויש לו גדרים גבוהים עשרה אפילו נעשו מעצמן ואפילו יתר מבית סאתים, מחיצות הן דבר תורה ורשות היחיד הוא, אלא שכל שמחוסר דיורין ויש בו יותר מבית סאתים החמירו עליו חכמים שלא לטלטל בו אלא בארבע אמות. לפיכך תל שביבשה או סלע שבים גבוהין עשרה אם אין בו יותר מבית סאתים הרי זה רשות היחיד גמורה, ואם יתר מבית סאתים רשות היחיד היא אלא שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. וכן אילן המיסך על הארץ ואין נופו גבוה מעל הארץ שלושה טפחים, והוא שחבר את הנוף בארץ עד שאין רוח מצויה יכול לטלטלו, וכן הדין לקרפף שלא הוקף לדירה.
איזו היא רשות הרבים, כל מקום שהוא רחב שש עשרה אמה על שש עשרה אמה ומתקבצין שם בני אדם לסחורה ולעשות שם צרכיהם כשוקים שבמדינות, ואע"פ שדלתות המדינה ננעלות בלילה, וזו היא פלטיא שאמרו. וכן המבואות המפולשין ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה ורחבין שש עשרה אמה והעם עוברין ביניהן כדגלי מדבר והעגלות. במה דברים אמורים בשאין דלתותיהן ננעלות בלילה. היו דלתותיהן ננעלות בלילה אין זה רשות הרבים, שאין רשות הרבים אלא הנמסר לרבים בכל שעה.
איזהו כרמלית, כל מקום שאין רגל הרבים מצויה שם תמיד כמחנות והשוקים והדרכים המפולשין מעיר אל עיר, אלא מוקצים כמדברות והיערים, אינם בדין רשות הרבים דבר תורה לא לטלטל ולא להוצאה והכנסה, וכן אינם בדין רשות היחיד עד שיהא גדור גדר גבוה עשרה או עמוק עשרה כחריץ. חכמים עשו סייג לתורה ואסרו את הכרמלית עם הרשויות להכניס ולהוציא, וכן אסרוהו בטלטול כרשות הרבים גזירה שלא יבא לטלטל ברשות הרבים. והמכניס והמוציא ממנו בין לרשות היחיד בין לרשות הרבים פטור אבל אסור, וכן המטלטל ומעביר בו ארבע אמות.
הבקעה והוא מקום השדות, בין בימות החמה בין בימות הגשמים הרי הוא ככרמלית לענין שבת.
הכרמלית עשאוה כרשות הרבים ואין מטלטלין בה אלא בד' אמות כרשות הרבים. קל הקילו בה לטלטל בה את הקוץ ולהוליכו אפילו הרבה כדי לסלק היזק מן הרבים שעוברין בתוכה, ואין מחמירין עליו להוליכו פחות פחות מארבע אמות כדרך שהוא עושה ברשות הרבים כמו שביארנו.
כשם שאסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, כך אסור מהן לכרמלית ומכרמלית להם, לפיכך אין זורקין מן היבשה לים ומן הים ליבשה, ואין ממלאין ממנה. במה דברים אמורים ביבשה רשות הרבים או רשות היחיד העוברת לפניה, אבל יבשה כרמלית העוברת לפניה מותר כל תוך ארבע אמות, דשתי כרמליות מותרות זו עם זו ומצטרפות לארבע אמות.
חצרות של רבים, הם שיש להם מחיצות גמורות כתקנן אלא שהבתים פתוחין לתוכן והחצרות משותפין, וכל בית ובית מיוחד לבעליו. אע"פ שהחצר רשות היחיד גמורה הוא דבר תורה, חכמים אסרו להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ומן החצר להם עד שיערבו, גזירה שמא יתחלף להם רשות הרבים דעלמא ברשות חצר המשותפת לרבים ויוציאו מביתם לרשות הרבים. עירבו מותר שהעירוב עושה כל בתי החצר כמיוחדין לכולם יחד. ומבואות שאינן מפולשות הוא הדין והוא הטעם ואפילו הכשירו אותן בלחי וקורה עד שישתתפו בו. ודיני הכנסתן והוצאתן יתבארו בשער עירובי החצרות ושתופי המבואות.
מקום פטור מותר עם כל הרשויות להכניס ולהוציא. כיצד, עומד אדם במקום פטור ונוטל מבעל הבית ונותן לו ומן העני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מן בעל הבית ויתן לעני או מן העני ויתן לבעל הבית, שכבר ביארנו שאסור להחליף. ולא ברשויות של תורה בלבד אסרו, אלא אפילו ברשויות של דבריהם אין מחליפין על ידי מקום פטור וכמו שביארנו. איסור חילוף זה שאמרנו, לא להחליף בלא שיניח במקום פטור בלבד אמרנו, אלא אפילו הניח במקום פטור אסור, כיצד, היה עומד באסקופה מקום פטור ונטל חפץ מרשות היחיד והניחו באסקופה וחזר ונטלו מן האסקופה ונתנו ברשות הרבים או בכרמלית אסור.
<h2>דף ז.</h2>
הקרפף שלא הוקף לדירה דבר תורה רשות היחיד הוא, ולפיכך אם אינו יתר מבית סאתיים מותר לטלטל בכולו, לדבר זה העמידוהו על דינו בין שהוא עגול או בשאר הצורות ובלבד שלא יהא בו יתר מבית סאתיים. במה דברים אמורים בשאין צלעי האורך יתרים על אחד משנים בצלעי הרוחב, אבל אם היו יתרים מצלעי הרוחב אפילו אמה אחת על שנים ברוחבו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שלא למדו לקרפיפות לעשותן כחצרות אלא מחצר המשכן שהוא מאה על חמישים. ואם הוא יתר על בית סאתיים, החמירו עליו ועשאוהו ככרמלית שלא לטלטל ולזרוק אלא בארבע אמות בלבד.
הקרפיפות בזמן שיש להם מחיצה עשרה טפחים, בין שיש בהם בית סאתיים בין יתירים מבית סאתיים, כבר ביארנו שהיא מחיצה ואפילו מחזיק כור כו כוריים רשות היחיד היא דבר תורה, אלא מפני שמחוסרת דיורין החמירו מדבריהם לעשותם רשות בפני עצמן ואפילו אין בהם בית סאתיים. ואסורין עם כל הרשויות להכניס ולהוציא מהם בין לרשות היחיד ואפילו שניהם לאדם אחד, כמו שביארנו, וכן לכרמלית ומאחד מן הרשויות אלו להם, ואין צריך לומר לרשות הרבים. ולפיכך סלע שבים בזמן שגבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לו מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, שסלע כזה נידון משום קרפף והים נידון משום כרמלית. סלע שאינה גבוה עשרה נידון משום כרמלית ומטלטלין מתוכו לים ומן הים לתוכו, ואין צריך לומר בגבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, לפי שנידון משום מקום פטור. פעמים שהקלו והתירו לטלטל מקרפף לכרמלית. כיצד, סלע יתר מבית סאתיים שבים מטלטלין מן הים לתוכו ומתוכו לים, לפי שהקרפף היתר מבית סאתיים עשאוהו ככרמלית שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ואם באת לאוסרו עם הכרמלית חוששין שמא יאמר רשות היחיד הוא כשאר קרפיפות שאין יתירים על בית סאתיים ויטלטל בכולו. ולמה לא התירו בזה הסמוך לים לטלטל בכולו ויאסרהו לטלטל ממנו לים ומן הים לתוכו, לפי שהקרפיפות יתירים מבית סאתיים מצויין תמיד ויבואו להקל ולטלטל בכל מקום בקרפף היתר מבית סאתיים כבאינו יותר מבית סאתיים. והקרפף שבתוך הים אינו מצוי, והעמידו דבריהם במצוי והתירו בשאינו מצוי. ויש מגדולי המורים שהתירו כן בכל קרפף יתר מבית סאתיים הסמוך לכרמלית ואפילו ביבשה שאם אין אתה מתירו ביבשה אף אתה צריך לחוש לחשש זה שמא יאמרו רשות היחיד הוא ויטלטלו בכולו, ולזה הדעת נוטה. ומכאן התירו בגינה יתירה על בית סאתיים, כל שאין עוברת לפניה רשות הרבים סרטיא או פלטיא, לטלטל מתוכה לחוץ ומחוץ לתוכה, ומצניעין מפתח בתוך הגינה תוך ארבע אמות והוא עומד בחוץ או ניתן מתוכה לחוץ ועודנו עומד בתוכה. כשם שהתירו כוחו בכרמלית כמו שנתבאר, כך כוחו בקרפף מותר. ויראה לי שאין להתיר כן אלא בקרפף יתר מבית סאתיים, שאסור לטלטל בתוכו בכרמלית, אבל קרפף בית סאתיים אסור, שאם באת להתיר שם כוחו יבוא להוציא ולשפוך בחוץ.
איצטבאות שברשות הרבים שהתגרין יושבין בהן ולפניהם עמודים שהתגרין תולין שם פרקמטיא העומדת לימכר, אין האיצטבאות ולא מה שבין העמודים נדונים משום רשות הרבים אלא ככרמלית, שהעמודים מעכבין הלוך הרבים ואינן יכולין להתהלך שם ברחבה. ויש מי שהורה שבין העמודים נדון משום רשות הרבים שהרבים דורסין שם לפעמים, והראשון עיקר.
כל דבר שהוא גבוה שלושה אע"פ שעומד בתוך רשות הרבים אינו נדון כרשות הרבים, אלא אם רחב ארבעה נדון משום כרמלית, ואם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. אין בגובהו שלושה הרי הוא כרשות הרבים, שכל פחות משלושה הרי הוא לבוד עם הקרקע. ועוד שאי אפשר לרשות הרבים להיות שוה כולו כמתלקט במלקט. ולפיכך לבנה או קוצים וברקנים או גללים המוטלים ברשות הרבים, אם אין בגובהן שלושה הרי הן כרשות הרבים.
אבנים או קוצים וגללים וכיוצא בהם המונחים ברשות הרבים, אם רחבין ארבעה וגבוהין שלושה, ומשלושה ועד עשרה, נידונין משום כרמלית. בית יתר מבית סאתיים ואין בחללו עשרה וקרויו משלימו לעשרה, על גגו רשות היחיד ומטלטלין בכולו. בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לפי שאין תוכו ראוי לדירה והרי זה ככרמלית. כשם שאין הכרמלית תופסת למעלה מעשרה טפחים כך אינה תופסת למטה מעשרה טפחים. לפיכך בור בכרמלית עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ואם אינו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. ויש מגדולי המורים שלא הורה כן ולא נתכוונו בזה דבריו.
איזהו מקום פטור, כל מקום שבכרמלית או ברשות הרבים או ברשות גבוה מן הרשות שעומד בתוכו שלושה ומשלושה ולמעלה אם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. וכן מקום שהוקף אפילו גדר עשרה, אם אין בין חללו ומחיצתו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור.
כרמלית זו אע"פ שהחמירו עליו ועשאוהו כרשות של תורה, הקלו בו שאם יש ברחבו ארבעה נידון משום כרמלית פחות מכאן אינו נידון משום כרמלית אלא הרי זה מקום פטור. עוד הקלו בו מקולי רשות הרבים שאינו תופס אויר עד לרקיע כרשות היחיד אלא עד עשרה בלבד כרשות הרבים. האיצטבאות שאין גבוהות עשרה הרי אלו כרמלית, והוא שיש ברחבן ארבעה כמו שביארנו. קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים נדון משום כרמלית. איזהו קרן זוית, בית הסמוך לרשות הרבים וקרן אחד נכנס וקרן אחר יוצא הקרן היוצא מעכב את הרגל מליכנס ולעבור דרך שם אלא באלכסון, וכל שאין רגל הרבים מצויה שם אינה רשות הרבים כמו שביארנו.
כבר ביארנו שרשות היחיד יש לו גובה ואוירו עולה עד לרקיע, ויראה לי שהדין כן בכל מה שנעשה רשות היחיד ואפילו עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואע"פ שאין לו מחיצות ניכרות למעלה. וראיתי למקצת מגדולי המורים שאמרו שאין אויר אלא לרשות היחיד שיש לו מחיצות כבית וחצר וכיוצא בהן, ולא יראה לי כן.
<h2>דף ז:</h2>
כבר ביארנו שרשות הרבים קלה שאינה עולה למעלה מעשרה וכל מקום מסויים שבתוכה כל שגבוה שלושה טפחים חולק רשות לעצמו, ולפיכך נמצא קולה חומרה. כיצד, לבנה או אפילו קוצים מוטלים ברשות הרבים גבוהין שלושה ורחבין ארבעה אסור ליטול מעיקרו ולהניח על גביהן, מפני שמוציא מרשות לרשות, מרשות הרבים לכרמלית.
הרום והעומק חולקים בכרמלית רשות לעצמן ומקולי רשות הרבים הקלו בה שאינה תופסת למעלה מעשרה טפחים וכן אינה יורדת למטה מעשרה. לפיכך עמוד בכרמלית גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד ואסור לתת מן הכרמלית על גבו וממנו לכרמלית. היה גבוה שלושה טפחים ומשלושה ולמעלה אם אינו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. וכן הדין בבור שבכרמלית כיוצא בו. ויש מגדולי המורים שכתב שאם היה רחב פחות מארבע ועמוק עשרה הרי הוא ככרמלית ולא נתכוונו דבריו בזה.
בית שאין תוכו עשרה אע"פ שגגו משלימו לעשרה תוכו כרמלית כמו שיתבאר, חקק בתוכו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר להשתמש בכולו כרשות היחיד, לפי שעשה כל הבית שאין בגובהו עשרה כחורי רשות היחיד.
ומהו שיקרא חורי רשות היחיד, חור שבכותלים של רשות היחיד ועוברין כלפי פנים אע"פ שהן למטה מעשרה טפחים ואין רחבין ארבעה על ארבעה. היו בהן חורין פתוחין כלפי חוץ ואין עוברין כלפי פנים, בין פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית אין אלו רשות היחיד אלא נידונין לפי גובהן ורחבן. כיצד, אינן גבוהין שלושה פתוחין לרשות הרבים כרשות הרבים, לכרמלית ככרמלית. גבוהין שלושה ומשלושה ועד עשרה ורחבן ארבעה הרי אלו ככרמלית. גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הרי אלו כרשות היחיד. אין בהן ארבעה כל שגבוהין שלושה הרי אלו מקום פטור.
חורי רשות הרבים אינן כרשות הרבים, ולעולם נדונין לפי גובהן ורוחבן. כיצד, עד שלושה הרי הם כקרקע והרי אלו נדונין משום רשות הרבים. שלושה ומשלושה ועד עשרה, אם רחבין ארבעה נידונין משום כרמלית, פחות מארבעה הרי אלו מקום פטור.
נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל אפילו אינו רחב ארבעה, וזרק ונח על גביו חייב דבר תורה, שרשות היחיד עולה עד לרקיע, ואפילו אין בראשו טרסקל, שהקנה עצמו כרשות היחיד, כל העומד ברשות היחיד כרשות היחיד.
<h2>דף ח.</h2>
אילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים אין אומרים נוף האילן נגרר אחר מקום העיקר והרי הוא כרשות היחיד, אלא דנין אותו לפי מה שהוא הנוף עצמו בגובהו ורוחבו.
לפיכך עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ובלבד שיהא באלכסונו חמישה טפחים ושלושה חומשים כמו שיתבאר. לפיכך עמוד עגול אינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בעגולו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה.
עמוד או תל או ענפי אילן שהן ברשות הרבים, אם אין גבוהין שלושה הרי הן כרשות הרבים, משלושה ועד תשעה אם רחבין ארבעה הרי הן ככרמלית, אם אין ברחבן ארבעה הרי אלו מקום פטור. היה בגובהן תשעה לא פחות ולא יתר, אם יש ברחבן ארבעה ורבים מכתפין עליו נדון משום רשות הרבים. ויש מי שהורה אפילו בשאינן רחבין ארבעה ואפילו אין מכתפין עליו, שכל שיש בגובהו תשעה ראוי לכתף עליו, וראוי לחוש לדבריו ולפיכך אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד ואפילו לכרמלית ומהם עליו.
היו גבוהין תשעה מצומצמין מותר, מפני שכבר ביארנו שעמוד ברשות הרבים גבוה תשעה מצומצמין רבים מכתפין עליו ונידון משום רשות הרבים. ויראה לי שיש לחוש בזה עד שיהא ברחבו ארבעה ושיהו רבים מכתפין עליו.
גדר רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה וכן חריץ רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה הרי זה כרמלית, וכן מקום המוקף גדר פחות מעשרה. מקום קיבוץ מים שברשות הרבים אם יש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה נדון משום כרמלית. וכן הנהרות והימים ואע"פ שיש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה אינן חולקין רשות לעצמן להיות כרשות היחיד, אלא רואין את המים שבהן כקרקע עבה שאין רגל הרבים מצויה שם. במה דברים אמורים במים המכונסין שברשות הרבים שאין המחיצות ניכרות, אבל בור עמוק עשרה ורחב ארבעה אע"פ שהוא מלא מים רשות היחיד הוא, שאין המים מבטלין המחיצות. ואם היה מלא פירות טבלים, הרי הוא כמלא עפר או צרורות וחזר להיות כרשות שהוא בתוכו, וכמו שביארנו למעלה.
גומא ברשות הרבים עמוקה שלושה או יותר ומשלושה ועד עשרה, אם יש ברחבה ארבעה הרי זו כרמלית, ואם לאו הרי הוא מקום פטור ואפילו עמוקה מאה אמה. ומה בין גומא לעמוד, שהלוך על ידי הדחק שמיה הלוך ותשמיש הגומות על ידי הדחק אינו תשמיש.
קופה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ונתונה ברשות הרבים, חולקת רשות לעצמה והרי היא כרשות היחיד, שכל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד.
קופה שאין גבוהה עשרה, בין רחבה ארבעה בין אינה רחבה ארבעה, כלי הוא ואינה חולקת רשות לעצמה, והרי היא כרשות שהיא עומדת בתוכה.
<h2>דף ח:</h2>
אסקופה שבפתח המבוי גבוהה שלושה ואינה רחבה ארבעה, יש מי שאומר שהוא מקום פטור כשאר המקומות שאין בהם ארבעה על ארבעה ומותרת עם כל הרשויות. ולא יראה לי כן שכל המוקף שלוש מחיצות רשות היחיד גמורה היא ומכלל המבוי הוא ונגרר אחריו, ולפיכך אסקופה זו רשות היחיד היא אלא שצריכה לחי להתירה מדבריהם. ואע"פ שאין לה לחי מותרת עם המבוי שבטלה היא אצל רשותה שהוא המבוי, ואסורה עם הרשות העוברת לפניה בין כרמלית בין רשות הרבים. ואי אפשר לומר שעשאוה ככרמלית להתירה עם הכרמלית [שהכרמלית] אינה אלא מדבריהם.
<h2>דף ט.</h2>
אסקופת בית רחבה ארבעה מקורה הרי היא כלפנים ואפילו בזמן שהפתח נעול. במה דברים אמורים בשקרה אותה בקורה אחת ואפילו בשתי קורות שאין ביניהן שלושה טפחים ואין דלת נתונה בין זו לזו. היתה דלת נתונה בין שתיהן ואין בחיצונה ארבעה טפחים, פתח פתוח כלפנים, הרי שתי קורות אלו כאחת שכל פחות משלושה כלבוד דמי ופי תקרה יורד וסותם. פתח נעול, מה שנשאר לחוץ כלחוץ, לפי שהדלת מפסקת ביניהן ומבטלת כח הלבוד ונמצאת קורה שבחוץ פחותה מארבעה ואין פי תקרה פחותה מארבעה יורד וסותם. אסקופת חצר כאסקופת בית לכל דרכים אלו שכתבנו.
<h2>דף מב.</h2>
קוץ שברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות כדי שלא יזוקו בו הרבים. ואם היה בכרמלית מותר ואפילו להוליכו שלא בהפסקה. יש מגדולי המורים שאמרו שאסור לטלטל ברשות הרבים אפילו פחות מארבע אמות אלא במקום הדחק כזה שהחשיך לו בדרך או שצריך לשתות או שיצא חוץ לתחומו בין לאונסו בין לרצונו, ושלא במקום הדחק אסור שמא יעבירנו ארבע אמות. ויש מתירין שלא אסרו שלא במקום הדחק אלא מעביר יתר מארבע אמות פחות פחות מארבע אמות שמא לא ינוח בנתיים, אבל פחות מארבע אמות לעולם מותר, ולזה דעתי נוטה.
<h2>דף סד:</h2>
כשהתירו לטלטל בהן כלים ששבתו בתוכן לא התירו אלא דרך טלטול, אבל דרך מלבוש כל שאסרו לצאת בו לרשות הרבים בין משום משאוי שיש בו חיוב חטאת בין משום תכשיטין שהאשה חולצת ומראה לחברותיה ופטור אבל אסור, אסור לצאת בהם בחצר שאינה מעורבת שמא ישכח ויצא בהן בחוץ, אבל לטלטל מותר. ולפיכך השירים והנזמים והטבעות מותר לטלטלן בחצר שאינה מעורבת, אבל ללובשן שם אסור. ולא התירו אלא כבול ופיאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. ויש מי שאומר שכל מי שאסרו לצאת בהן לרשות הרבים אסור לצאת בו אפילו בחצרו ואפילו בביתו דרך מלבוש, וזה יראה לי עיקר. ולפיכך אסור לצאת בשבת אפילו בבית ומפתחותיו בחגורתו שמא ישכח ויצא, אבל להוליכן בידו בחצרו ובביתו ובמבואות המשותפין ובחצרות המעורבות מותר.
<h2>דף צו.</h2>
כשם שאסור להוציא מרשות לרשות כך אסור לזרוק מרשות לרשות. חומר בהוצאה מזריקה, שהוצאה לעולם אסורה ואסור להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולזרוק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פעמים מותר. כיצד היו לו שני גגין בשני צידי רשות הרבים זורק מגג זה לגג זה ואינו חושש. במה דברים אמורים בשהיו הגגין שוין, היה אחד גבוה והאחד נמוך אסור, חוששין שמא יתגלגל החפץ ויפול לרשות הרבים וירד ויכניסנו. ואם היו כלים הנשברין אם יפלו לארץ, בין כך ובין כך מותר, שאין כאן חשש נפילה והכנסה. ויראה לי שאפילו היו הגגין בדיוטא אחת, ובדבר זה קלה הזריקה מן ההושטה.
המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד בדיוטא אחת חייב, בשתי דיוטות פטור, כיצד, היו שתי גזוזטראות ברשות הרבים גבוהות עשרה ורחבות ארבעה הרי אלו רשות היחיד כל אחת לעצמה, אם הם בשני כותלי רשות הרבים זו כנגד זו והוציא מזו לזו פטור אבל אסור, ואם היו בכותל אחד אע"פ שהם למעלה מעשרה טפחים חייב שכן היתה עבודת הלויים בהושטת הקרשים מעגלה לעגלה ההולכת זו לפני זו באורך רשות הרבים. והזורק מזו לזו מותר אפילו בדיוטא אחת כמו שביארנו. הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד והיתה כרמלית עוברת ביניהן מותר, ואפילו כלים שאינם נשברים, ואפילו גג אחד גבוה וגג אחד נמוך, שאין הכרמלית אסורה מעצמה, אלא משום גזירת רשות הרבים, ואין גוזרין גזירה לגזירה.
<h2>דף צז.</h2>
מבואות הרחבות שש עשרה אמה אע"פ שמקצתן מתקצרין ואין בו שש עשרה אמה, הרי זה רשות הרבים, שאי אפשר לרשות הרבים להתלקט במלקט. לפיכך המבואות המפולשין לרשות הרבים ואורכן לאורך רשות הרבים, אע"פ שאין ברחבן שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים גמורה. היה אורכן מפולש לרוחב רשות הרבים אינן רשות הרבים. ואלו הן מבואות המפולשין לרשות הרבים שאמרו בכל מקום.
<h2>דף צט.</h2>
גג הסמוך לרשות הרבים והוא בתוך עשרה לרשות הרבים ולמעלה מעשרה לחצר ורבים משתמשין בו ומורגלין להניח שם כלים קטנים כובעין וסודרין וכיוצא בזה, הרי זה כרשות הרבים ואסור לבעל הגג להשתמש בו מחצרו עד שיעשה לו סולם קבוע מחצרו. עשה לו סולם קבוע הרי זה מיוחד לו וסלק את הרבים ממנו, ומותר להכניס ולהוציא ממנו לחצר ולבית ומהם לו. איזהו סולם קבוע, כל שקבעו שם בין לחול בין לשבת, קבעו שם לשבתות ולא לחול אין זה קבוע. ומה בין זה לעמוד שברשות הרבים שאינו גבוה עשרה שהוא נדון משום כרמלית, יראה לי לפי שהעמוד אינו גבוה עשרה וגג זה גבוה מצד החצר עשרה. למה הדבר דומה, לבור ברשות הרבים עמוק שבעה וחוליא שלושה משלימתו לעשרה, שהחוליא נדונית משום רשות היחיד אע"פ שאינה גבוהה מרשות הרבים יתר משלושה.
היו בריאין אע"פ שאין העומד מרובה על החלל, יראה לי גם כן שמצטרפין. לפיכך חולית הבור מצטרפת עם הבור לעומק עשרה בין בריאה בין שאינה בריאה וכן לרוחב ארבעה והוא שתהא בריאה כמו שאמרנו. חוליא זו שאמרנו אפילו אינה גבוהה מעל גבי רשות הרבים שלושה מצטרפת לעשרה. לפיכך אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשה סביבותיו מחיצה גבוהה עשרה טפחים שהוא רשות היחיד, וכשממלא נמצא ממלא מרשות היחיד לרשות היחיד. וכן אין שותין ממנו בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום ששותה.
כל מקום שיש בו ברחבו ארבעה ויש לו גדרים גבוהים עשרה אפילו נעשו מעצמן ואפילו יתר מבית סאתים, מחיצות הן דבר תורה ורשות היחיד הוא, אלא שכל שמחוסר דיורין ויש בו יותר מבית סאתים החמירו עליו חכמים שלא לטלטל בו אלא בארבע אמות. לפיכך תל שביבשה או סלע שבים גבוהין עשרה אם אין בו יותר מבית סאתים הרי זה רשות היחיד גמורה, ואם יתר מבית סאתים רשות היחיד היא אלא שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. וכן אילן המיסך על הארץ ואין נופו גבוה מעל הארץ שלושה טפחים, והוא שחבר את הנוף בארץ עד שאין רוח מצויה יכול לטלטלו, וכן הדין לקרפף שלא הוקף לדירה.
גדר רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה וכן חריץ רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה הרי זה כרמלית, וכן מקום המוקף גדר פחות מעשרה. מקום קיבוץ מים שברשות הרבים אם יש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה נדון משום כרמלית. וכן הנהרות והימים ואע"פ שיש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה אינן חולקין רשות לעצמן להיות כרשות היחיד, אלא רואין את המים שבהן כקרקע עבה שאין רגל הרבים מצויה שם. במה דברים אמורים במים המכונסין שברשות הרבים שאין המחיצות ניכרות, אבל בור עמוק עשרה ורחב ארבעה אע"פ שהוא מלא מים רשות היחיד הוא, שאין המים מבטלין המחיצות. ואם היה מלא פירות טבלים, הרי הוא כמלא עפר או צרורות וחזר להיות כרשות שהוא בתוכו, וכמו שביארנו למעלה.
<h2>דף צט:</h2>
דף רחב ארבעה היוצא מכותל של רשות היחיד, בזמן שגבוה עשרה הרי הוא כחורי רשות היחיד אע"פ שיש תחתיו בקיעת גדיים. יראה לי שאין בקיעת הגדיים מעכבת בחורין אלא ברשות עצמה שלא לעשות רשות היחיד, ובזה יפה כח החורין מכח הרשות. והדין נותן שהחורין נגררין אחר הרשות ואינן עיקר הרשות, אבל לעשות עיקר רשות היחיד אינה עד שתהא רשות שלמה שלא תהא בקיעת גדיים עוברת תחתיה. לפיכך דף היוצא מכותל שאינו מוקף לרשות היחיד ואין ברחבו ארבעה אע"פ שיש ברוחב הזיז ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה אין זה רשות היחיד, והרי זה כנועץ קנה ברשות הרבים ונתן טרסקל על ראשו שאינו נדון משום רשות היחיד אלא כאויר ומקום פטור. דף היוצא מכותל רשות היחיד ואין ברחבו ארבעה כל שסמוך לראש הכותל או לחלון שבכותל תוך שלושה, אם אינו בולט חוץ לכותל שלושה הרי זה נדון משום חורי רשות היחיד. היה יוצא למטה משלושה או שהיה בולט לחוץ שלושה הרי זה מקום פטור. היה הדף ארוך ארבעה ונתן אורכו לאורך הגג או לאורך החלון אע"פ שאין ברחבו ארבעה ורחבו בולט חוץ לשלושה, הרי זה כחורי רשות היחיד שהגג או החלון משלימין אותו לארבעה. חורי רשות היחיד יש להם גובה ואין להם עומק, עשויין הן להשתמש על גביהן ולפיכך רואין אותן מלאין עד לרקיע, ואין עשויין להשתמש תחתיהן כדרך שאדם משתמש ברשות היחיד עצמו ברומו ועומקו, ולפיכך אין לחורין עומק ואין בקיעת גדיים ולא אפילו בקיעת רגלי אדם מעכבת בהן כמו שאמרנו.
המקיף מקום ארבעה במחיצות גבוהות עשרה בין בכרמלית בין ברשות הרבים, אע"פ שאין רוחב המחיצה אלא כל שהוא עובי ראש המחיצה נדון משום רשות היחיד גמור, לפי שהמחיצה עושה את המקום רשות היחיד וכל שעושה את אחרים רשות היחיד בדין הוא שיעשה את עצמו רשות היחיד. וכל שכן חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד.
<h2>דף ק.</h2>
בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, אפילו מלא מים הרי זה רשות היחיד, שאין המים מבטלין כח המחיצות. מלא פירות פעמים שהפירות מבטלין כח המחיצות ופעמים שאינן מבטלין. כיצד, פירות של טבל הרי זה כמלא עפר או צרורות שאי אפשר לפנותו. פירות מתוקנין שאפשר לטלטלן הרי הן כמים כיון שאפשר לפנותו ואפילו בטלן, בטלה דעתו אצל כל אדם. ויש מגדולי המורים שהורו שאם בטלן ואין בדעתו לפנותן, הרי הן כעפר ומבטלין כח המחיצות, ואין דעתי נוטה לדברים אלו.
עמוד וכותל שעל רשות הרבים, פניהם כרשות הרבים עד גובה עשרה. כיצד, זרק בצק או דבלה שמינה וכיוצא בזה בכותל וטח על פני הכותל למטה מעשרה, הרי זה כאילו נח על הארץ שאויר רשות הרבים תופס עד עשרה. ולפיכך לזרוק ולהטיח שם ואפילו מכרמלית הרי זה אסור, ואין צריך לומר מרשות היחיד שאסור דבר תורה.
רשות הרבים דבר תורה אסור לטלטל ולזרוק בו יתר מד' אמות. כבר ביארנו שרשות הרבים אינה תופסת למעלה מעשרה טפחים, לפיכך הזורק דבלה שמנה או בצק וכיוצא בזה בכותל למטה מעשרה טפחים חייב כזורק בארץ, למעלה מעשרה טפחים הרי זה אויר מקום פטור. במה דברים אמורים בזורק, אבל במעביר אפילו העביר חפץ למעלה מעשרה טפחים חייב, שכל מלאכת שבת לא למדוה אלא ממשכן ומשא בני קהת למעלה מעשרה היה.
<h2>דף ק:</h2>
רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו, הרי זה רשות הרבים. ואיזהו רקק מים, כל שאין בעומקו עשרה טפחים. כל שפחות מעשרה טפחים אין רגל הרבים כלה ממנו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואע"פ שאין מהלכין בו אלא בדוחק, הלוך על ידי הדחק הלוך הוא כמו שביארנו.
כשם שאסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, כך אסור מהן לכרמלית ומכרמלית להם, לפיכך אין זורקין מן היבשה לים ומן הים ליבשה, ואין ממלאין ממנה. במה דברים אמורים ביבשה רשות הרבים או רשות היחיד העוברת לפניה, אבל יבשה כרמלית העוברת לפניה מותר כל תוך ארבע אמות, דשתי כרמליות מותרות זו עם זו ומצטרפות לארבע אמות.
<h2>דף קא.</h2>
נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל, אפילו רחב ארבעה ואפילו פי טרסקל למטה, כל שהטרסקל גבוה מן הקרקע שלושה טפחים אינו נדון משום רשות היחיד, שאין אומר גוד אחית במחיצה שהגדיים בוקעין בה, שבקיעת הגדיים מבטלת המחיצה. במה דברים אמורים במחיצה שביבשה, אבל במחיצה שבים רואין כאילו המחיצות נמשכות ויורדות למטה. ואע"פ שהדגים בוקעין בה, אין זו בקיעה המעכבת מפני שאינה ניכרת. לפיכך ספינה שבים כל שיש ברחבה ארבעה ובעומקה עשרה, אע"פ שאין ברוחב קרקעיתה ארבעה ולא בתוך שלושה לקרקעיתה ארבעה, הרי היא רשות היחיד כאילו המחיצות העליונות נמשכות ויורדות. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, אם יש בקצר שלו רוחב שלושה הרי זה נדון משום רשות היחיד, דכל שהקצר שלו עבה כזה אומרים גוד אחית המחיצות.
<h2>דף קא:</h2>
נעשית המחיצה בכלים או בגדר אבנים, בשוגג מותר במזיד אסור. ויראה לי שלא אמרו אלא בישראל מזיד בשבת ובמלאכה, אבל בזדון שבת ושגגת מלאכה או בזדון מלאכה ושגגת שבת מותר, שלא אסרו מחיצה אלא בשנעשית במזיד ואין זה מזיד אלא מתכוין לעשות מחיצה בהיתר. ויש מי שהורה שאפילו נעשה בשגגה אם נתכוין אדם לזאת המחיצה, כדי לטלטל בה, אע"פ שעשה אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה, ואיני יודע לזה עיקר אלא כל שנעשה בשגגה, הרי זה מותר.
קרפף יתר מבית סאתיים שהקיפוהו ישראלים בשבת בשוגג הועיל, במזיד לא הועיל, הקיפוהו גויים בשבת הועיל ומותר לטלטל בכולו, שכל מחיצה שנעשית בשבת הרי זו מחיצה. ויראה לי אפילו נתכוונו הגויים להתירו לטלטל בו ישראל, בין נתכוונו בו שלא לדעת ישראל המטלטל בתוכו, ובין נתכוונו לכך לדעתו, והוא הדין ישראל בשוגג אפילו נתכוין להתירו בטלטול. ויש מי שהורה שאפילו אם נעשית בשגגה, אם נתכוין אדם למחיצה זו שנעשית בשבת לטלטל בה, הרי זה אסור לטלטל בה, ולא ידעתי עיקר לדברים אלו. מחיצה זו אפילו עשאוה גרועה בקנים או בחבלים ערב בלא שתי או שתי בלא ערב הועיל, והוא שלא יהא בין קנה לקנה ובין חבל לחבל שלושה טפחים.
<h2>דף קל:</h2>
חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין מותר לטלטל בכולן ואפילו ארוכין ורחבין כמה אמות ואפילו לא עירבו ולא נשתתפו בהן. במה דברים אמורים כשהכשירו המבוי כתקנו כמו שנתבאר למעלה בשערי המבואות. ולא אמרו חכמים אלא בכלים ששבתו בחצר או במבוי, אבל כלים ששבתו בתוך הבית ויצאו בחצר או במבוי אין מטלטלין אותן אלא בארבע אמות עד שיערבו וישתתפו כמו שיתבאר.
<h2>דף קנג.</h2>
מצא מציאה ונטלה מבעוד יום והחשיך לו בדרך, יש מן גדולי המורים שנראה מדבריהם שאסרו, שלא התירו במציאה אלא בכיסו. ולא יראה לי שכל שבא לידו קודם חשיכה ממונו הוא. מצא מציאה משחשיכה הרי זה אסור, שכל שלא בא לידו עד שחשכה אינו ממונו ומעמיד הוא עצמו עליו. ויש מי שהתיר גם בזה ולא נראו דבריו. שכח והוציא כיסו בשבת, יש מי שאוסר להוליכו פחות פחות מארבע אמות שלא התירו אלא במי שהחשיך לו בדרך בלבד. ויראה לי שהוא מותר, שאין עיקר הדבר אלא מפני שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחוששין שמא יעבירנו ארבע אמות, וכשם שאינו מעמיד עצמו בשהחשיך לו כן אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה. היה מתיירא מפני הליסטים, מגדולי המורים התירו בו כדרך שהתירו במי שהחשיך לו. ויש מרבותי שאסרו, שלא התירו אלא במה שבידו לפי שאין אדם מאבד ממונו בידיו, ויראה לי שאם היה ממונו בשדה מותר שיש לחוש כאן כדרך שחששו במחשיך לו בדרך. אבל טלטול בתוך ביתו מחמת יראת גנבים או ליסטים וכיוצא בזה אסור, שאפילו אין אתה מתיר לו ויבוא לטלטל מעצמו ולהצניע אינו בא לידי חיוב של תורה, ואינו בדין שנתיר את הטלטול כדי שלא יבוא לידי טלטול.
מי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו, אם יש עמו נכרי נותן כיסו לנכרי להוליכו אם אין עמו נכרי והיתה בהמתו עמו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשהיא עומדת נוטלו מעליה כדי שלא תהא שם עקירה והנחה. אע"פ שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכן המחמר אחר בהמתו עובר דבר תורה, כל שהוא עושה כדרך זה שאין כאן עקירה והנחה אפילו עשה כן בעצמו פטור, ולפיכך בבהמתו מותר בשעת הדחק כזה. ויש מי שאומר שאסור להנהיגה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה, וראוי לחוש לדבריו אע"פ שאין נראה כן מן הדין. ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו או חרש או שוטה או קטן נותנו לו, ונותנו לו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד, שלא נקל באחד מאלו יותר ממה שנקל בבהמה. היו עמו חרש שוטה וקטן ואין עמו בהמה נותנו לשוטה, שוטה וקטן נותנו לשוטה, חרש ושוטה נותנו לשוטה, חרש וקטן נותנו לאיזה שירצה.
<h2>דף קנג:</h2>
היה מפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן אע"פ שלא היתה עקירה מתחילה לכך פטור אבל אסור, וכן אם היה הולך והטעינו חברו אסור. כלל גדול בדבר כל שהכניס או הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד או מרשות היחיד לרשות הרבים, אפילו אין שם עקירה והנחה אסור. במה דברים אמורים שלא במקום הפסד, היה שם הפסד ואין שם עקירה והנחה פעמים מותר. כיצד, הרי שהיה בא בדרך בערב שבת והחשיך לו ומשאו על כתפו, ואין עמו לא נכרי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן, הרי זה רץ ומשאו על כתיפו ומכניסו למקום המשתמר ואפילו ברשות היחיד, ולא יהלך בנחת אלא דרך מרוצה, כדי שיהא לו היכר בדבר שלא יבוא לידי עקירה והנחה, וכשהוא זורקו לא יעמוד ויזרוק ולא יורידנו מעל כתפו כדרכו, אלא זורקו מעל כתפו כלאחר יד והוא שזורקו מכתפיו לאחוריו. במה דברים אמורים במשאוי שמתוך כובדו זוכרו ולא יבוא לידי עקירה והנחה, אבל בכיסו לא יעשה כן שמא ישכח ויעשה עקירה והנחה. עמד בדרך אפילו לנוח מעט תחת משאו, הרי יש כאן עקירה והנחה וחייב.
המעביר חפץ ברשות הרבים פחות פחות מד' אמות פטור דבר תורה. כיצד, עקר חפץ מתחילת ארבע והעבירו פחות מד' אמות והניחו, ואחר כך עקרו והוליכו פחות מארבע אמות ואפילו כל היום פטור. וכן במעבירו ועמד תוך ד' אמות לנוח וכן כל היום פטור. וחכמים אסרו לעשות כן שמא יעבירנו מתחילת ארבע לסוף ארבע בפעם אחת. פעמים שהוא מותר כיצד, הרי שהיה בא בדרך וחשכה לו וכיסו וכליו בידו ואין עמו נכרי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן להוליך כיסו על ידיהן, מטלטלו פחות פחות מארבע אמות. טלטול כיס ומעות בתוכו אינו אסור דבר תורה אלא מדבריהם, ומעביר פחות פחות מארבע אמות. כיוצא בה ובמקום הפסד כזה התירו, חוששין שמא לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ויתחייב דבר תורה.
